פסק-דין בתיק ת"ק 37532-04-13

תביעה ע"ס 10,000 ש"ח להשבת ערכה של טבעת נישואין ופיצוי בגין עוגמת נפש.

1.         סיפור המעשה, ראשיתו בטבעת יהלום, שהזמין התובע מהנתבעת תמורת 99 ש"ח. אין חולק כי מדובר בטבעת בעלת פתח, הניתנת להתאמה עצמית לפי היקף האצבע.

2.         התובע קיבל את הטבעת וגילה שלא עולה בידו להתאימה למידה הנדרשת. התובע פנה לשירות הלקוחות של הנתבעת והתבקש להחזיר את הטבעת בדואר רשום, לצורך התאמת המידה.

3.         אליבא התובע, צירף לחבילה שנשלחה בדואר רשום,  טבעת נישואין מזהב, 5 גר' ומעלה משקלה, על מנת שתהא לנתבעת דוגמא של הגודל הנדרש. התובע ביקש להחזיר לו את טבעת הנישואין עם הטבעת החדשה לאחר תיקונה.

4.         איתרע מזלו של התובע וטבעת הנישואין איננה.

5.         הנתבעת מאשרת, מצידה, כי התובע יצר עמה קשר וביקש לבטל את העסקה, מחמת שהטבעת אינה מתאימה לו. הוא התבקש להחזירה. רק לאחר המשלוח בפועל התקשר לנתבעת וציין כי הוסיף את טבעת הנישואין.

6.         לשיטת הנתבעת, התקבלה החבילה ובה הטבעת, ללא טבעת הנישואין.

            הנתבעת טוענת כי התובע לא התבקש לשלוח את טבעת הנישואין ואף לא הודיע טרם המשלוח כי בדעתו לעשות כן. לפיכך אינה רואה עצמה אחראית לאובדן.

7.         אין חולק, כי הנתבעת זיכתה את התובע בגין הטבעת שהחזיר. הנתבעת הוסיפה, כי בניסיון לסייע לתובע, נערכו חיפושים מקיפים במחסניה, אך טבעת הנישואין לא נמצאה.

8.         אין חולק כי התובע לא נדרש ע"י הנתבעת לשלוח אליה את טבעת הנישואין.

9.         התובע לא הוכיח ששלח את טבעת הנישואין לנתבעת. לתביעה צורף העתק אישור משלוח דבר דואר רשום, אך התובע לא הוכיח את תוכנו.

בנסיבות אלה, גרסת התובע וגרסת הנתבעת משקלן זהה.

            לא מצאתי סיבה מספקת להעדיף גרסה אחת על פניה רעותה.

10.        אף אם אצא מנקודת הנחה, כי התובע שלח לנתבעת את טבעת הנישואין, הרי שלא הוכיח כי הנתבעת קיבלה אותה. טענת התובע, כי מאן דהוא מטעם הנתבעת גנב את הטבעת, דורשת הוכחה מיוחדת ולטעמי התובע לא עמד בה.

בע"פ 232/55 עמד השופט אגרנט  על הצורך לפשר בין שני אינטרסים מנוגדים, היינו לשמור על זכותו של אדם, הנושא בעול שכנוע כנהוג במשפט אזרחי, שלא יוטל עליו נטל חמור יותר, ומאידך גיסא, לשמור על שמו הטוב של המתלונן, שזהו הנכס היקר לו מכול וכול. לעניין זה קבע השופט אגרנט:

 "לפיכך קובע החוק, לשם שמירה על ערך חשוב זה, שכל אזרח חזקה עליו שקנה לו שם טוב - שהוא בעל עבר שאין בו דופי. מבחינה זאת, לא ייתכן שבעל-דין הבא לסתור - אם במשפט פלילי ואם באזרחי - את ההנחה האמורה, לא יידרש לעשות כן באמצעות הוכחה שהיא חזקה וברורה ושאיננה יורדת במידתה מזו הנדרשת, כרגיל, מהקטיגוריה במשפט פלילי".

            בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, נקבע איפוא:

"...במקרים האמורים (והכוונה למקרים שבהם במשפט אזרחי מיוחס לבעל דין מעשה שהוא בגדר עבירה פלילית) דרושה מידת שכנוע של למעלה מ-51% אם כי פחות מהדרוש במשפט פלילי, או שנקבע, כי אין לסטות גם כאן מהכלל הנהוג במשפטים אזרחיים, היינו, שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50% על-פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על-מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% - התוצאה על-פי שתי הגישות היא אחת, היינו, שהצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים"

11.        ערכה של טבעת הנישואין לא הוכח. בעלמא הועמד סכום התביעה (מבלי לפצל בין מרכיביו) על סך 10,000 ש"ח.